ענין הזהירות הוא שיהיה האדם מתבונן ומפקח על מעשיו ודרכיו הטובים או לא טובים, לבלתי יעזוב נפשו לסכנת האבדון חס ושלום, ולא ילך במהלך הרגלו כעור באפלה. והנה זה דבר שהשכל מחייבו, כי הנה מי שיש לו עינים בודאי אם ישים לבו לדבר, יראה בבירור אם דרכו טובה או רעה, ואם ישים אל לבו יוכל להציל את עצמו מן הרע ולהכניס עצמו בדרך הטובה. אמנם מי שהולך ואינו מתבונן, ודאי שלא ישקיף על הדרכים ולא יראה אם טובים הם אם רעים, ובודאי יפול אל הרע, כי אין מי שיאיר את עיניו. וזהו מה שאמר שלמה המלך עליו השלום: דרך כסיל ישר בעיניו ושומע לעצה חכם. כי הכסיל הולך בעצת עצמו ולא ישאל ולא יחקור ולא יבדוק, ולכן הוא נופל בכל פעם ופעם. אבל החכם שומע לעצה, כלומר שלא יסמוך על דעתו בלבד אלא יבקש עצה מן החכמים שקדמוהו ויבחון את דרכיו על פי התורה הקדושה.